בעקבות הלפ-טופ האבוד מאת מוסא בודיירי תלאותיו של ערבי ישראלי שרוצה לטוס ללונדון בנסיעתי מירושלים לנמל התעופה לוד אני מהרהר שהקיץ יהיה יום השנה ה-40 לכיבוש חלקי פלשתינה המנדטורית (המכונים כעת הגדה המערבית ורצועת עזה) שישראל לא כבשה ב-1948 והרמה הסורית. אני מחשב שאילו נסעתי ארבע פעמים בשנה מלוד ובחזרה, התוצאה יכלה להיות שהייתי עובר 160 בדיקות ביטחוניות שונות של השב"כ בנמל התעופה. ואני עדיין מהווה איום. מאחר שהגעתי מוקדם, יש רק שני אנשים לפני בתור לבידוק הביטחוני. אינני יכול שלא לשמוע את השיחה שמתנהלת ממש לפני בין נוסעת, המחזיקה בדרכון של האיחוד האירופי ושכמוני, ברור לכל כי איננה "אירופית אתנית", לבין הצעירה שתפקידה לקדם אנשים למכונת השיקוף. נתב"ג. שוטרת מתקשרת בטלפון למישהו. אני שואל מה הבעיה. היא מתעלמת ממני. אני פשוט לא נמצא שם וברור שאינני רלוונטי תצלומים: אלון רון החוקרת מנסה לברר את מוצאה של הנוסעת בעזרת השאלות הרגילות שנועדו ככל הנראה למנוע את העלבת הנוסעים. לשם כך נחוץ, כמובן, שיתוף פעולה מצד הנוסע. עמיתתי לנסיעה אינה מודעת לטקס הזה או שמצב רוחה אינו מתאים. השיחה מתנהלת באנגלית ופתאום החוקרת שואלת את הנוסעת באיזו שפה היא מדברת בביתה. היא עונה "אנגלית". החוקרת, שאינה מקבלת את התשובה, מציעה רשימת שפות ושואלת אותה אם היא מדברת הודית או שפה דומה. הנוסעת מבהירה שאיננה מדברת הודית אלא גוג'אראטית. התשובה מביכה את החוקרת והיא מנסה כיוון שונה, ושואלת איזה חגים חוגגת הנוסעת בביתה. נראה שידיעותיה על העולם מוגבלות לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, כי כשהאשה עונה "דיוואלי", נותרים פני החוקרת חסרי הבעה. היא פורשת ובמקומה מגיעה חוקרת אחרת, מן הסתם מנוסה יותר. המצב משעשע ביותר. מאחר שאני "נשאל" מנוסה, אינני חושב שאתקשה במיוחד לנווט את דרכי למכונת השיקוף ולתהליך שיאשר שאינני "מסוכן לטיסה". בדרך כלל אני מודה מיד בלאומיותי/במוצאי האתני, ומצביע על כך שהדרכון האירופי שעמו אני נוסע הוא לא יותר ממסמך נסיעות. מאז ה-11 בספטמבר אני נוהג יותר ויותר להצהיר שאינני שייך לשום דת. בנוסף, אני מחזיק רק תיק צד קטן שאין בו כמעט כלום, פרט למחשב הנייד החדש שקניתי לפני עשרה ימים. מאחר שאינני צריך להעמיד פנים שאני חוגג את "דיוואלי" או נוהג להציב את עץ החנוכה בחדר האורחים שלי בדצמבר, אני מוצא את עצמי עד מהרה ממתין ששני הפריטים שלי יוחזרו לי לאחר שעברו את מכשיר השיקוף. טקס המעבר הזה אמור לתת לי הרגשה של ביטחון. ספר של סמי שטרית אני לוקח את חפצי ועובר לאזור הבידוק ושתי נערות חביבות מתחילות להרעיף עלי טיפול היאה לאח"מים. העובדה שאין הרבה מה לבדוק אינה מונעת מהן לבצע את משימתן ביסודיות ובאטיות. אני מחזיק בתיק שלי זוג מכנסיים, זוג תחתונים, זוג מכנסי ספורט קצרים, מצלמה דיגיטלית, טלפון סלולרי, שעון-מוניטור ללב עם הרצועה הנלווית, שקית קורנית, ספרו של סמי שטרית על יהודי המזרח, דיווחים רפואיים שונים וכל מיני גלולות שאני נוהג ד"ר בודיירי נולד בשכונת קטמון בירושלים ב-1946, וגדל בחלק הירדני של העיר. הוא למד בבריטניה וכיום הוא מלמד היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים לקחת. כשהתהליך נמשך, נאמר לי שלא אורשה לנסוע עם המחשב הנייד שלי והוא לא יוכל כלל להיות באותה טיסה, גם לא בתא המטען. כשאני שואל מה הסיבה לכך, אני מועבר לצעירה אחרת שעונה לי בקצרה כי אין היא יכולה לומר לי את הסיבה אך בשל תקנות ביטחון, המחשב לא יוכל לטוס אתי. אני מבקש לקבל את ההוראה הזאת בכתב וכן את שמה. היא מסרבת, אך אומרת לי שאני יכול, כמובן, להגיש תלונה לרשות שדות התעופה. אני מבקש קבלה, אך שוב היא עונה שאין ביכולתה לתת לי קבלה. אני שואל כיצד יוחזר לי המחשב אם היא לא יודעת מה כתובתי או לאן אני נוסע. היא עונה שאין זה תפקידה לארגן את מסירת החפצים, ומפנה אותי למחלקת האבידות של נמל התעופה היתרו בלונדון. כשאני מנסה להמשיך ולמחות, היא אומרת שאיננה יכולה לבזבז עלי זמן נוסף והולכת כשהיא משאירה אותי באמצע המשפט. אני פונה לשתי הצעירות, שעדיין משתעשעות עם תיק הצד הריק שלי, ואומר להן שאני רוצה לדבר עם האחראי. הן עונות שהרגע שוחחתי עם המפקחת שלהן. כעת אני כועס וקולי נעשה רם יותר ואולי גם קצת היסטרי. אחת הנשים אומרת לי לא לצעוק עליה כי היא בסך הכל עושה את המוטל עליה. השנייה מתערבת ואומרת שיש עוד מפקח והיא תקרא לו בשבילי. מופיע גבר, ובאמצע המחאות שאני משמיע, מופיעה שוב המפקחת. הם מסתלקים ביחד לאחר שהבהירו שיש לי ברירה: או שלא אטוס, או שאשאיר את המחשב הנייד. הם גם אומרים שלא אוכל לטוס עם כבל המחשב, הקורנית ורצועת המוניטור שבתיק הצד שלי. אלה יושמו בתיבה ויאוחסנו בתא המטען של המטוס, אבל אוכל לקבל אותם כשהמטוס יגיע להיתרו. זמן קצר לאחר מכן מגיעות שתי תיבות. על האחת סימנים אדומים ועל השנייה סימנים כחולים, ועל שתיהן כתוב "רשות שדות התעופה של ישראל - נמל התעופה הבינלאומי בן גוריון - ביטחון". המחשב נארז בתיבה עם הסימנים האדומים ורצועת המוניטור, כבל המחשב והקורנית, בתיבה עם הסימנים הכחולים. נותר, כמובן, החיפוש על הגוף. בחור צעיר מלווה אותי לחדר אחר ובשעה שהוא בודק אותי הוא אומר לי שהוא מצטער מאוד שהוא נאלץ לעשות זאת ושהוא מבין את התנגדותי. (אני לא מתנגד. כבר השלמתי עם הגורל). אני מנסה לקבל ממנו סיוע, כהמשך להתנצלויותיו, אך נענה שהוא רק מבצע את המוטל עליו. אני נלקח לדוכן הרישום ומשם לעמדות הביקורת של המשטרה כדי להחתים את הדרכון שלי בחותמת יציאה מהמדינה. השוטרת מביטה בדממה במשך דקות ארוכות, במחשב שלה ובדרכון שלי, ואחר מבקשת את תעודת הזהות שלי. אני מציג אותה בהכנעה והיא שואלת מה שם אבי. אני מצביע על העובדה שהוא כתוב בדרכון שלי, בתעודת הזהות שלי ומן הסתם גם על צג המחשב שלה. היא דורשת שאומר לה, ואני אומר. חבל שהפסקתי לעשן כעת לא נותרה בי רוח לחימה כלל מאחר שלא הצלחתי להציל את המחשב הנייד שלי. אני מהרהר עד כמה מקילה תבוסה אחת את ההשלמה עם התבוסות שאחריה. שעתיים עברו מאז שהצטרפתי לתור. לאחר שהיא מהרהרת מעט, השוטרת שואלת אותי מה שם סבי. היא מתבוננת פעם נוספת בצג וקוראת לחברתה הנמצאת בתא השכן. שוטרת לבושת מדים מצטרפת אליה, ושתיהן בוהות בצג. לאחר חילופי דברים ביניהן, השוטרת האורחת חוזרת לתא שלה. השוטרת מרימה את שפופרת הטלפון ומתקשרת למישהו. אני מחליט כי הייתי סבלני די והותר, ואני שואל מה הבעיה. היא מתעלמת ממני. מופיעה אשה בלבוש אזרחי והן מתייעצות. החדשה לוקחת את הדרכון, תעודת הזהות, כרטיס הטיסה וכרטיס העלייה למטוס שלי, ופוקדת עלי ללכת בעקבותיה. אני מציית. אנחנו מגיעים לתא גדול יותר. היא מורה לי לשבת ליד התא, מוסרת את המסמכים שלי לשוטרת שיושבת בתא ומסתלקת. רבע שעה לאחר מכן יוצאת מהתא שוטרת בגיל העמידה. אני חש הקלה, אולי בגלל הגיל. היא מחזירה לי את המסמכים. בתוך הדרכון שלי היא מצאה את תוצאות בדיקות האק"ג האחרונות שלי והיא שואלת אותי מה זה. אני שואל בהיסוס מה הבעיה. היא אומרת שהבעיה קשורה לשם "דומה" לשלי. היא מספרת לי שכתבה פתק שבו נאמר שאינני ולא הייתי האדם "האחר". מעניין, איך היא יודעת? שעתיים וחצי לאחר כניסתי לנמל התעופה, אני נכנס לאולם היציאה. חבל שהפסקתי לעשן. אני מגיע להיתרו וממתין ליד מסוע המזוודות. לאחר זמן-מה אני רואה את התיבה עם הסימנים הכחולים. לא במסוע המרכזי, אלא במסוע קטן בצד. אני מסביר לשוטר שהיא שלי, ואחר בדיקת הכרטיס שלי הוא מרשה לי לקחת אותה. הצלחה. יש לי כעת את הכבל, הקורנית וחגורת המוניטור. אני מרשה לעצמי לשגות באשליות. אולי "הם" העלו את המחשב הנייד על אותה טיסה? אני הולך לדוכן של "בריטיש איירווייז" ושואל על מחלקת האבידות. הם לא מבינים את הסיפור. הם אומרים לי שהחברה לא מטיסה מטען ללא נוסעים, ולכן, ייתכן שהמחשב שלי יגיע בטיסת אל על. הם מפנים אותי למשרד ליד אולם קבלת הנוסעים. המשרד הזה מטפל במטען שנותר ללא בעלים ובחפצים שהלכו לאיבוד. אני מדבר עם הפקיד שמאשר כי מטען שאבד מגיע אליהם. הוא חושב שאם התיבה תישלח מנתב"ג, בסופו של דבר היא תגיע למסוע המטען וברור שלא תילקח, ולכן תמשיך להסתובב בו. לאחר זמן, היא תילקח מהמסוע ותובא לדוכן שלו, ותירשם כרכוש אבוד. עם זאת, ציין, כי אין לו מושג אם או מתי היא תגיע. למיטב ידיעתו, כך אמר, אין הליך רשמי המתייחס למה שסיפרתי לו. המחשב הנייד שלי יהיה עוד פריט מטען אבוד. ביומיים שלאחר מכן אני מטריד את דוכן האבידות בהיתרו בשיחות טלפון חוזרות ונשנות. מדי פעם עונה לי פקיד אחר. אחדים מהם מתקשים להבין את הסיפור שלי, אחרים אינם טורחים אפילו לנסות להבין. אני מתחיל לחשוב שישנם ודאי עשרות אלפי פריטי מטען אבודים שמרחפים בנמלי תעופה בעולם, וכי שלי נהפך להפסד כספי שאיננו שונה מזה של אנשים שבאמת איבדו את מטענם. אך הגישה הזאת איננה מספקת אותי. קילומטרז' ביטחוני אני אומר לעצמי שאני חייב לעשות ניסיון אחד אחרון, ללכת לנמל התעופה ולערוך "חיפוש במקום". אם גם הניסיון הזה ייכשל, אשלים עם האובדן ואם עורך הדין שלי יסכים, אגיש תביעה משפטית ואולי אדרוש פיצוי כספי. אך זה יצטרך להמתין לשובי לירושלים. אני בוחר ביום ראשון שבו העומס בדרכים לא יהיה כבד. אני עובר בשעה את הדרך לנמל התעופה, שנמשכת בדרך כלל שעה וחצי. אני מתקרב לדוכן האבידות. אין מזל. אני מבקש שירשו לי לגשת לאולם ההגעה. לא ברצינות, כמובן. אולי התיבה בעלת הסימנים האדומים נמצאת עם שאר מאות החפצים שלא נדרשו. אינני חושב שיש סיכוי קלוש שאורשה להיכנס לקודש הקודשים. אני מקבל מספר טלפון ונשלח למכשיר שהחיוג ממנו הוא חינם. אני מוצא את עצמי מדבר עם בכיר ברשות נמל התעופה. סיפרתי עד עתה את הסיפור פעמים רבות כל כך, שאני כבר לא בטוח בעובדות. אני נשלח לדלת קטנה, שדרכה אוכל להגיע לאולם הקבלת הנוסעים. אני עובר דרך הדלת, חולץ את נעלי, עובר בדיקה ביטחונית, מניח את החפצים שלי על מכונת שיקוף, ולבסוף, מוצא את עצמי עם הנוסעים המגיעים ועם המסופים המסתחררים ללא הרף. להפתעתי, אני מוצא את עצמי מדבר עם פקיד של בריטיש איירווייז שמבין את הסיפור. לאחר בדיקה במחשב שנמשכת דקות אחדות, הוא מפנה אותי למשרד האבידות בתוך אולם ההגעה. אני מגיע לשם ללא כל תקווה. ברגע האחרון לפני בואי להיתרו החלטתי לקחת את התיבה עם הסימנים הכחולים, במחשבה שבעזרתה אוכל להסביר בקלות רבה יותר מה אני מחפש. אני מתקרב לדוכן ומניח עליו את התיבה. אני מסביר לפקיד שאני מחפש תיבה דומה, אבל עם סימנים אדומים במקום כחולים. מאחוריו, דרך הדלת הפתוחה, אני רואה את המחסן. פתאום אני רואה תיבה דומה לשלי. אני מצביע עליה והוא הולך להביא אותה. כן, יש עליה סימנים אדומים. כן, היא נשלחה מנתב"ג, וכן, שמי כתוב עליה. הצלחה. איזו הרגשה נפלאה. הפקיד מנוסה יותר בדברים כאלה. הוא מבקש ממני לפתוח אותה ולבדוק אם המחשב שם ואם הוא פועל כשורה. בעוד יומיים אני טס בבריטיש איירווייז ללוד. אני אומר לעצמי שאני צובר "קילומטרים ביטחוניים" כהכנה ליום השנה ה-40 לכיבוש של יוני 1967 וליום השנה ה-59 להקמת המדינה. יש נחמה קטנה מאוד בעובדה שכולנו חיים "במצב חריג במדינה חריגה". עד סגירת הגיליון לא ניתן היה להשיג את תגובת רשות שדות התעופה.