25 בינואר, 2005

תחקיר וכתיבה: סעאדה אבו-חאטום

לאחר כמה ימים שבנו של פתחי היה בגן, התקשרה הגננת אליו ואמרה: "יש לנו בעיה עם הבן שלך... ולאחר שזה נודע לשאר ההורים, חלק מהם הוציאו את הילדים שלהם מהגן". היא המשיכה: "מטפלת אחת פתחה את התיק של הבן שלך ומצאה שם שקוראים לו ערפאת. היא דיברה על זה עם קרובי משפחה שיש להם יש ילדים בגן והם בתגובה הוציאו את הבנים שלהם מהגן בגלל שיש שם ילד ערבי".

פתחי וחידי עם בנו ערפאת

לילד קוראים ערפאת והוא בן שנה וארבעה חודשים ובנו היחיד של פתחי וחידי תושב העיר רמלה. חס וחלילה, ערפאת, שרק לפני מספר חודשים היה תינוק, לא חולה בדלקת ריאות, אינפלונזה, אידס או כל מחלה מדבקת אחרת. בעייתו היחידה היא שהוא ילד ערבי הגר בישראל.

 אביו פתחי, חד הורה שעובד בשתי עבודות, שישה ימים בשבוע, ולכן הוא נמצא בבית שלושה שעות ביום בלבד: אחרי שהוא חוזר הביתה מבית החולים לסיעוד בו הוא עובד כאח, ולפני שהוא יוצא לעבודה כאחראי צוות צביעה במע"צ. "בשכונה שלי אין גן לגיל שלו (שנה וחצי), ויש רק גנים מגיל שנתיים ומעלה. הייתי חייב לשים אותו בגן, כי אני עובד שתי עבודות ביום, ואמא שלי, שגרה איתי, לא יכולה לטפל בילד כי היא מבוגרת וחלשה מדי. אני רוצה שהוא יתפתח ויראה עולם. ברמלה עצמה יש גנים ערבים אך אין סידורי הסעות לשכונה שלי, לא פרטיים ולא ציבוריים. לכן הייתי חייב לשים אותו בגן יהודי".

למי שלא יודע, רמלה היא עיר הממוקמת בין תל-אביב וירושלים, שנכבשה בשנת 1948 על ידי הצבא הישראלי. העיר נוסדה בשנת 716 לספירה על ידי השלטון האיסלאמי, ומאז הייתה לה חשיבות כלכלית, חברתית ומנהלית בגלל היותה במרכז פלסטין ובדרך בין תל-אביב לירושלים ובין מצריים לסורייה. מאז כיבושה וגירוש כמעט 93% אחוז מתושביה הערבים במאורעות הנכבה, נשארו ברמלה 1,500 תושבים ערבים בלבד.

נכון לשנת 2006, רמלה נחשבת לעיר מעורבת שבה יש קרוב ל-64,100 תושבים, 47,900 יהודים, 14,200 ערבים ו-2,000 תושבים מקבוצות אחרות. החלק הארי מהתושבים הערבים שחיים בעיר גרים בשכונת ג'אוריש, ורובם בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך במיוחד (ההכנסה הממוצעת לנפש בג'ואריש היא 848 ש"ח, לעומת 1,846 ש"ח בממוצע הארצי). ומספיק לכל אדם שיעשה סיור ברכב מהכניסה לרמלה ועד לשכונה שנמצאת בשולי העיר כדי לראות את הפער ברמת החיים של התושבים היהודים לערבים בעיר. הבניינים הגבוהים והמרכזים המסחריים מצד אחד, ומצד שני בתים מאסבסט ופח. אפילו הכבישים והמדרכות בשכונה לא צבועים, ובהקשר הזה מספר פתחי: "אני אישית התנדבתי לצבוע את הכביש הראשי בג'אוריש כי אני מכיר את התחום כחלק מעבודתי (במע"צ). ביום אחד התעוררתי בשעה שלוש בבוקר על קולות צעקות וקללות, כשיצאתי לראות במה מדובר, ראיתי קבלן צבע שצועק על עובדיו בגלל שהם נכנסו לכביש הראשי בשכונה וצבעו". פתחי צוחק וממשיך: "אלה היו צוות צביעה שצבעו מחדש את הכבישים וכשהם הגיעו לשכונה וראו את הצבע הקיים (שאני עשיתי), הם התחילו לצבוע ולא ידעו ששכונת ג'ואריש לא מיועדת לצביעה בכלל".   

  
מסע חיפושים משפיל

ערפאת, בנו של פתחי, חי ללא אם מאז שהיה ארבעה חודשים בגלל גירוש הוריו. ובגלל שאין גנים בשכונת ג'אוריש לגיל שלו, אביו חיפש לו גן שמספק הסעות לשכונה, אך לא מצא כאלה; הגנים הערביים לא מספקים הסעות בכלל, והגנים היהודים מספקים הסעות לרמלה היהודית בלבד. אף על פי כן, הוא היה מוכן לשלם כסף נוסף לגן היהודי כדי להגיע ולאסוף את בנו ערפאת משכונת ג'אוריש, ולכן הוא חיפש לו גן יהודי.

ערפאת בחדר ביתו ברמלה

בתוך מסע החיפושים לגן שיתאים לבנו, פתחי נתקל בהפליה מצד הגננות וההורים של הילדים היהודים בגן על רקע מוצאו הלאומי. פתחי מספר על רגשותיו ואומר: "זה הכה אותי כמו ברק. קודם כל כהורה לילד ואחר כך כערבי".

בגן הראשון שהלך אליו, הגננת התחילה להראות לו את הגן, וכשהיא שאלה אותו על כתובתו הוא ענה לה בתמימות וללא היסוס: "שכונת ג'אוריש". בו באותו יום ממש, לאחר כמה שעות, היא התקשרה אליו ואמרה לו שהיא מצטערת ועקב בלבול, גננת אחרת הביאה ילד אחר ללא ידיעתה ולכן אין מקום לבנו בגן!!

לעומת "הבלבול" שקרה בגן הראשון, פתחי מספר על הגן השני ואומר: "לאחר שהיא ידעה שאני ערבי אמרה לי: אני מצטערת, אך אין בכלל מקום לילד שלך, כי אנחנו שמים בכל כיתה 32 ילדים וכולם מלאים. בעוד שהיא מדפדפת בדפי השמות שלה ראיתי דף שמות של אחד הכיתות ובו 23 ילדים. וכששאלתי אותה על כך, מיד עלה טון הדיבור שלה ואמרה לי: אין לי מקום לילד שלך וזהו". פתחי הזדעזע מתשובתה של הגננת אך התעקש לדעת מהי הסיבה האמיתית העומדת מאחורי סירוב הגן לקבל את ערפאת. לאחר שעתיים הוא הלך לדודה שלו ואמר לה שתעמיד פני יהודייה ותתקשר לגן. "וכפי שציפיתי הגננת אמרה: אין שום בעייה, מתי שאת רוצה את יכולה להביא את הילד שלך, והיא חזרה על זה שיש מקום פנוי בגן מספר פעמים", הוא מספר.

"מכשול" בפני פרנסה

לאחר מסע חיפושים משפיל, לבסוף מצא פתחי גן יהודי לילדו הערבי. למרבה האירוניה, לאותו גן קראו "רעות". אולם, הסתבר לו כי הוא צריך להסוות את זהותו האמיתית שלו ושל בנו. בעל הגן התנה את קבלת ערפאת לגן בכך, שייקרא בגן בשם היהודי "אדם", ואילו הוא, פתחי, ייקרא בשם "אריק". עוד הותנה כי רק פתחי-אריק יהיה איש הקשר היחיד עם הגן. בלית ברירה, פתחי הסכים לתנאים אלה. תנאים אלה הוסוו גם מהמטפלות שעובדות בגן.

יום אחד, שבועיים אחרי קבלתו לגן, התקשרה לגן אחותו של פתחי וביקשה לדבר עם "ערפאת". בצד האחר של הקו היתה אחת המטפלות, שלא ידעה על זהותו האמיתית של "אדם". משנחשף הסוד הגדול, התקשרה המנהלת של הגן אל פתחי ואמרה לו: "אחת המטפלות פתחה את התיק של הבן שלך ומצאה שם שקוראים לו ערפאת והוא ערבי. היא דיברה על זה עם קרובי משפחה שלה שגם להם יש ילדים בגן והם בתגובה הוציאו את הבנים שלהם מהגן בגלל שיש שם ילד ערבי". לאחר כיומיים היא דיברה איתו שוב ואמרה: "הגיע אלי היום זוג שלישי ושאל אותי אם אני מחזיקה ילד ערבי בגן שקוראים לו ערפאת. זהו מקום פרנסה ואני לא יכולה לאבד את הילדים שיש לי, אני משאירה אותו בגן שלי עד יום חמישי, שהוא גם סוף החודש, וכך אתה תשלם לי באופן מסודר עד שתמצא לערפאת גן אחר".

ערפאת הקטן

בשלב זה התפתח דיאלוג מעניין בין שניהם. פתחי: "אני מיד בא לקחת אותו ומהיום הוא יוצא מהגן". המנהלת: ""למה עכשיו?", פתחי: "אני לא רוצה שהוא יעביר מחלה לשאר הילדים או חס וחלילה שילמד אותם איך להכין מטען חבלה". ועוד כשהיא מנסה להרגיע אותו, השתיק אותה: "איך את, מצד אחד, מנסה להרגיע אותי כאשר מצד שני את משפילה אותי ומפחיתה בערכי בגלל שאני ערבי. הבן שלי יוצא, נקודה".

פתחי מספר זאת תוך כדי שהוא מוציא את תמונתו של ערפאת כדי להראות לי אותה, ואומר: "איך הם יכולים לעשות כך לילד בן שנה וארבעה חודשים? איפה המצפון של האנשים האלה? האם זה בגלל השם?".

פתחי נתן את השם ערפאת לבן שלו כי לאבא שלו קראו כך, וזוהי מסורת בחברה הערבית שהבן הבכור יתן את השם של אביו לבנו. "אני נתתי לו את השם לא בגלל יאסר ערפאת ולא מכל סיבה פוליטית אחרת אלא על שם אבי זיכרונו לברכה שקרא לי לפני מותו "אבו ערפאת". ואני לא מוכן, בשום אופן, לרצות פקיד ממדינה או רושם בבית חולים בכך שאשנה את שמו של בני".

וכששאלתי אותו על ערפאת, יאסר ערפאת, הוא ענה ללא ההיסוס: "זהו הנשיא שלי ושלך ושל כל הערבים בישראל, אבו עמאר ולא פרס או רבין ז"ל. ואפילו היהודים צריכים לומר לנו את זה כערבים. הרי בסופו של דבר חוץ מתעודת הזהות שנכפתה עלינו, אנו פלסטינים לכל דבר ואם יקחו אותה מאיתנו אני בטוח שהממשלה הישראלית תתנהג אלינו בדיוק כמו שהיא מתנהגת לפלסטינים בעזה ובגדה". ומיד הוא אמר בכבוד ובגאווה: "אפילו המפגינים במדינות מערב היו מחזיקים תמונות של ערפאת כסמל למאבק ולהתנגדות, אז מי אני שאשנא אותו כשהוא חלק מעמי".

"אני מצביע לליברמן"

כחלק מהעם הפלסטיני, אזרחי ישראל הערביים רואים את עצמם כפלסטינים לכל דבר. ולמרות שרוב הערבים חיים בערים ובכפרים משלהם, ובנפרד מהיישובים היהודיים, מדינת ישראל תמיד הדגישה את הדו-קיום שלכאורה מתקיים בערים המעורבות כמו חיפה, עכו, יפו, רמלה ולוד. אך מתחת לפני השטח דבר זה לא מתקיים בכלל.

בעל הגן התנה את קבלת ערפאת לגן בכך שהוא ייקרא "אדם"

זהו לא המקרה הראשון והיחידי שגן יהודי לא מקבל ילד ערבי. זה קורה גם בבתי ספר, ואפילו במכירת אדמות (ראו הדו"חות השנתיים של האגודה הערבית לזכויות האדם "חיים בשוליים 2006" ו-"חיים בשוליים 2005"). ובאותו עניין, כבר בשנת 1954 ניתן פסק-הדין בארצות הברית בעניין Brown v. Board of Education of Topeka, שקבע כי מדיניות של הפרדה בתחום החינוך בין לבנים לשחורים הנה "מפלה ביסודה" ("inherently unequal"). וכיום מהווה פסק-דין זה בסיס לרוויזיה מרחיקת לכת בהתייחסות לנושא ההפרדה בין קבוצות שונות בחברה בכל תחומי החיים, הן בארצות-הברית והן בעולם.

אך בישראל, אפילו בדברים הקטנים ביותר שאדם נתקל בהם בחיי היומיום ועד לתוכניות אסטרטגיות לטווח הארוך מטעם הממשלה, מתקיימת הפרדה גזעית בין האזרחים היהודים והערבים החיים בה. יתירה מכך, מעבר להפרדה הטריטוריאלית הקיימת בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית, אנו עדים בשנים האחרונות להקמת חומות וגדרות הפרדה פיזיים בין היישובים הערביים לבין היישובים היהודיים, ובערים המעורבות בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות בתוך אותה עיר. המטרה של חומות וגדרות אלה היא ברורה: להפריד בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית, ולמנוע מגע פיזי, ואפילו קשר עין, בין שתי האוכלוסיות. אחת מאותן חומות המיועדת להפרדה נמצאת בעיר רמלה ומפרידה בין שכונת העוני ג'אוריש לבין השכונות היהודיות המפאורות (ראו דו"ח האגודה הערבית "מאחורי החומות" (דצמבר 2005)). 

על הנושא הזה פתחי אומר: "אני כערבי לא רוצה שיפרדו ביני לבין היהודים. אי אפשר להפריד גם כן. בוא נגיד שהבן שלי ילמד בגן ערבי בלבד, ותיכון ערבי גם ויחיה בין ערבים בלבד כל חייו, בסופו של דבר הוא צריך ללמוד באוניברסיטה היהודית שמלמדת בעברית, ולעבוד בין יהודים שמחזיקים בעמדות מפתח בכלכלה. לא משנה איך אתה שם את זה בסופו של דבר הערבי בישראל יחזור ליהודים. וכיום ערבים מפסידים הרבה כאשר הם לומדים וחיים בנפרד כי הממסד והכלים הרשמיים שכל אחד צריך בחיי יום יום נמצאים בידי היהודים". הוא ממשיך ואומר: "אנחנו חיים על אדמותינו במדינה שהיא לא שלנו. אם אני רוצה ולו הדבר הכי קטן מהעירייה או בתי החולים או מס ההכנסה או משרד הפנים אני חייב לפנות למקור יהודי".

גדר ההפרדה ברמלה: מבט מצד שכונת ג'ואריש

אולם, למרות הקשר והשילוב היום-יומי בין שתי האוכלוסיות, סקרי דעת קהל חדשים מצביעים על עלייה דרמטית ברמת הגזענות של הציבור היהודי כלפי האוכלוסייה הערבית. כך, דו"ח של המרכז למאבק בגזענות, שפורסם במרץ 2007, הצביע על עלייה של כ- 26% באירועי הגזענות כלפי האזרחים הערבים לעומת שנת 2006. יתרה מכך, הסקרים מצביעים על עלייה של 100% בתחושות השנאה של הציבור היהודי כלפי ערבים. בדו"ח שפירסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל ("זכויות האדם בישראל, תמונת מצב 2007") פורסמו ממצאי סקר שנתי שעוקב אחר "מדד הגזענות" בחברה הישראלית. מהסקר עולה כי 49.9% מהציבור היהודי חוששים כשהם שומעים אנשים ברחוב שמדברים בשפה הערבית, 31.3% חשים סלידה, 43.6% אי-נוחות ו- 30.7% שנאה. נתון אחר, שגם הוא מצביע על החשיבה הסטיראוטיפית וההתנהגות הגזענית של יהודי ישראל, הראה כי 75.3% מהנשאלים באותו סקר הצהירו כי לא יסכימו לגור בבניין משותף עם ערבים (ראו גם בנושא זה כתבה בעיתון הארץ "שיאים חדשים של גזענות ופגיעה בחופש הביטוי", 8.12.07).

כשמסתובבים ברמלה רואים שההפליה נמצאת בכל מקום בעיר ונושכת בעורפה של הדמוקרטיה הישראילת. וברמלה כעיר מעורבת, שם ניתן היה לצפות לחיים בצוותא בין שתי האוכלסויות, אנחנו מוצאים תופעה של דחייה, הפרדה וניכור. כשנשאל פתחי האם הוא מרגיש שהיהודים לא רוצים אותו כאן ברמלה, הוא השיב ללא היסוס "בטח. זה דבר שיש לו הוכחות גם. אפילו מהדיבורים הכי שוליים בחדר האוכל בעבודה, עמיתיי היהודים לא אומרים שהם בעד הטרנספר של הערבים ממדינת ישראל, אך אומרים לי: אני מצביע לליברמן !!".

"שיילכו להזדיין"

מקרה זו הוא לא האירוע הגזעני הראשון ולא יהיה האירוע הגזעני האחרון שהערבים בישראל יתקלו בו. ובטח לא כשתופעה זו מוצאת לה גיבוי חזק אצל אנשי ממסד ובעלי השפעה. דוגמא לכך נמצאת בביטויו הגזעניים של ראש העיר רמלה יואל לביא, כשאמר: "אני לא אשנה שם בגלל איזה ג'מאל אחד או מוחמד אחד. שהם יחליפו את האלוהים שלהם. שילכו להזדיין", כך הוא אמר לכתב המקומון "איילון", רון פיינרייך. הכתב התקשר לראש העיר כדי לקבל את תגובתו לגבי פנייתה של עמותה ערבית, שביקשה לשנות את שמות הרחובות בעיר העתיקה, שרוב אוכלוסייתה ערבית, לשמות הקשורים במורשת הערבית. בתגובה אמר לביא: "את מי זה מעניין? בג'ואריש נתנו שמות ערביים. אנחנו לא נפגע במורשת של התנועה הציונית בגלל שמישהו בא לגור ברחוב המעפילים. זה לא מוצא חן בעיניו, שילך לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי".

כיום, פתחי מצא לבנו גן ברמלה, ויש לומר - יהודי, והוא מרוצה ממנו מאוד. "למה הייתי צריך לעבור את כל מסע ההשפלות הזה. רק אלוהים יודע. אך אני מרוצה שבסופו של דבר עוד ישנם אנשים הוגנים עם ערכים הומאניים שנתנו לבני את הדרוש לו", פתחי אומר. 

וכאן עולה שאלה למחשבה: אם אחווה, שוויון וצדק אינם קיימים בין הילדים בישראל, כיצד יתקיימו בין הבוגרים?

25/1/2008

אלינור 7/20/2008 3:47:43 PM אני בהלם אני ממש בהלם איפה הדו קיום שלנו אנחנו חיים בעיר שהיא ברובה ערבים,אני לא מבינה את הגננת של גן רעות,חשבתי לשים את ביתי שם (בת שנתיים)לאחר קריאת הכתבה הזו אני ישקול שנית. מה הילד אשם אם הוא נקרא ככה? נכון שהשם קצת מרתיע אבל בתור איש ציבור(גננת..)אני ישמור על דו קיום ויקיים שיחות עם ההורים ועם אביו של הילד ביחד ולהראות להם ש"השד לא מפחיד".