המסע הקפקאי לקברו של הנביא הביל
סדרת "יומן הפליה" מס' 3
24 במרץ, 2008
אחת מהבעיות הקשות שמתמודדת איתה האוכלוסיה הפלסטינית בישראל היא מניעתה מלבקר במדינות ערב – בעיקר סוריה ולבנון – בתואנה שמדינות אלה הן, על-פי החוק הישראלי וכפי שהדבר נתפס בעיני הרוב היהודי במדינה, "מדינות אויב". משום מה, אין המדינה מצליחה לתפוס את הנקודה החשובה, שקשר עם העולם הערבי הוא צורך חיוני עבור האוכלוסיה הפלסטינית, כשם שקשר עם עולם היהודי בתפוצות הוא קשר חיוני עבור הרוב היהודי. אלא שבשונה מהציבור היהודי, שהוא בהחלט יכול ליצור בחופשיות קשר עם עולם התפוצות היהודי, הרי הציבור הפלסטיני מנוע מלעשות זאת.
כמו-כן, אין המדינה והציבור היהודי מצליחים לתפוס את הנקודה, המובנת מאליה, שעבור האוכלוסיה הפלסטינית, קשריהם עם תושבי מדינות ערב אינם נתפסים בעיניהם כקשרים עם מדינות אויב, אלא הידוק קשרים והמשכיות בקשרים בין חלקי העולם הערבי, שמשתייכים אליו חברתית, לאומית ודתית.
הכתבה שלהלן מגוללת את סיפורם של הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, אשר זה יותר מ-50 שנים לא ביקרו במקומותיהם הדתיים ואת בני משפחותיהם בסוריה, בעיקר בגלל סירוב ישראל לכך. לבסוף, לאחר שכל הכלים קצו, הם יצאו לביקורים אלה ללא קבלת האישורים המתאימים מהרשויות הישראליות, ועל שום כך הם מהווים מושא לתחקורים וחקירות טורדניות ומיותרות. את תחושת התסכול לנוכח מציאות זו מתאר שייח' אבו חסין כמאל זידאן מדאליית אל-כרמל, אחד השיח'ים שהשתתפו בביקורים אלה, במילים אלו: "זה מצב בלתי נסבל, שמכניס בנו תחושות שמחייבת אותנו לעשות חישובים חדשים לגבי המדינה בה אנו חיים".
ורק כדי להמחיש את הדברים, תאר לעצמך שהינך נוצרי מאמין אך אינך יכול לבקר בכנסיית הקבר; או שהינך יהודי מאמין אך אינך יכול לבקר בכותל; או שהינך מוסלמי מאמין אך אינך יכול לבקר את מכה לצורך קיום מצוות החאג'. וכל זאת, כאשר מרחק של 4 שעות נהיגה במכונית מרחיקות אותך מהמקום הכי מקודש בעבורך, אך בכל זאת אינך יכול לבקר בו זה יותר מ-50 שנה. תאר לעצמך את תחושת התסכול המפעמת בך אילו אתה היית נאלץ לעמוד בפני מציאות זו.
לקריאת הכתבה, נא ללחוץ כאן.
http://www.arabhra.org/Hra/Pages/PopupTemplatePage.aspx?PopupTemplate=180&Language=3
24/3/2008