12 בפברואר,2008

תחקיר וכתיבה: סעאדה אבו-חאטום

לעומת ארצות הברית ומדינות המערב, בהם סמל הקמפיין להתפרקות מנשק אטומי הפך במשך הזמן לסמל הידוע לשלום, במזרח התיכון השלום מגולם על ידי יונה עם עלה זית. סמל זה לקוח מהסיפור המקראי של נוח, ששהה בתיבתו עד אשר שלח יונה בכדי לגלות האם הסתיים המבול, וכשחזרה לתיבה עם עלה של עץ הזית בפיה, הוא הבין שהמים ירדו וכי אפשר יהיה לצאת מהתיבה.

בתרבות המזרח תיכונית ץ הזית הפך לסמל המרכזי ליציבות, שלווה ושלום. בנוסף לכך, עץ הזית מסמל נצחיות בקשר של האדם עם האדמה. כנציגו של העם הפלסטיני וראש אש"ף, נאם יאסר ערפאת, ב-13 לנובמבר 1974, בפעם הראשונה במטה האו"ם בניו יורק, שם אמר את משפטו המפורסם: "הגעתי לכאן כשאני נושא ענף של זית בידי האחת ורובה של לוחם למען החירות בידי האחרת. אל תפילו את ענף הזית מידי".

מאז ומתמיד, ארץ פלסטין קשורה קשר הדוק עם עץ הזית. העץ נערץ על-ידי התושבים הפלסטינים של הארץ הן בשל תפארתו, רעננות עליו הירוקים וחוסן שורשיו החודרים גם לתוך הסלעים, והן בשל איכות הזית המופק ממנו. העץ משמש למאכל, למאור, לסיכת הגוף, לריפוי מחלות, פצעים וחבורות, ולחיזוק העור והשרירים. כן השתמשו בו כדיו לכתיבה וסבון לרחצה. העץ גם מאופיין ביכולתו המתמדת להניב פרי אפילו אחרי מאות ואף אלפי שנים. בגליל ובירושלים מצויים עצי זית, שגילם למעלה מאלפיים שנה והם מוסיפים לתת פרי עד היום.

בגלל מאפייניו הייחודיים של העץ, הוא הפך להיות הסמל של המאבק של העם הפלסטיני בפני הכיבוש הישראלי, סמל של "צומוד" בפני העוולות של הכיבוש הדרקוני, סמל של נטיעת שורשים חזקים באדמה ואי-יכולתו של כל כוח חיצוני לעקור שורשים אלה. בשטחים הכבושים ידועים הסיפורים הרבים של עקירת עצי זית דרך בולדוזורים, בעילות של "ביטחון", או לשם הרחבת התנחלות פה והתנחלות שם, או בכדי לבנות את "גדר ההפרדה", וכל זה על חשבון האדמות הפלסטיניות. בשביל הפלסטינים, עקירת עצי הזית מסמלת ניסיון מצד ישראל לעקור את השורשים העמוקים של הפלסטינים באדמה, כאילו היא מעבירה מסר ברור: האדמה הזאת אינה שלכם, אין לכם שורשים בה, אין לכם שום זכויות בה. יותר מכך, עקירת עצי הזית מסמלת דריסת רגל מצד ישראל על כל אפשרות של שלום ושלווה בחלקת אדמה קטנה זו.

אדמות אל-משהד (באדום) – התמונה לקוחה מ"גוגל מפות".

הסיפור המתואר להלן משקף, באופן בוטה, את יחס מדינת ישראל כלפי האזרחים הערבים בכל הנוגע למדיניות גזל הקרקעות הערביות ועקירת עתי הזית. בתאריך 14.6.07 עקרו דחפורי משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל עשרות עצי זית של תושבי הכפר הערבי אל-משהד שבגליל, בטענה כי הקרקע הופקעה לטובת העיר היהודית נצרת-עלית. כמו כן, נעצרו חלק מבני משפחת שחאדה (אחת הבעלים של האדמות) בגלל ניסיונותיהם להיכנס לאדמתם בעת שהמשטרה כיתרה את האיזור. העצים שנעקרו נשארו במטע, וכבר ביום השני התקבצו בעלי האדמות וחלק מתושבי אל-משהד ונטעו את עצי זית שנעקרו ועצים חדשים אחרים, ומאז הם מאיישים אוהל מחאה שהקימו במשך כל שעות היממה. ח'אלד קריים, חבר בוועדה העממית נגד הפקעת אדמות אל-משהד ובן למשפחה שבבעלותה אחת מחלקות האדמה המיועדים להפקעה, אמר: "הקמנו אוהל המחאה ורצינו להוכיח לכל הגורמים שמעוניינים לגזול את הקרקעות, שבעליהן לא יאפשרו לזה לקרות שוב. ולכן בעזרת בני המשפחה וחלק מתושבי הכפר שמרנו על האדמה, במשמרות מסביב לשעון, כדי למנוע כל נסיון של הרשויות לשוב ולפגוע בשטח".

לפני כחודש (בתאריך 15.1.08), ולאחר כחצי שנה מהאירוע הראשון, עזבו האנשים שהתקבצו במקום את אוהל המחאה, מתוך מחשבה שהסיפור עבר עליו הרבה זמן ונשכח. בו באותו יום ממש, ובצעד מתוכנן היטב, כוח גדול של משטרה, מלווה בדחפורים, פלש לאדמות ועקרו יותר מ-400 עצי זית.

הקרקע האמורה משתרעת על כ-64 דונם, ולפי טענת עיריית נצרת-עילית היא הופקעה בשנת 1976. ואולם בזמנו, ההפקעה לא מומשה, ובשנת 1996 החליט שר הפנים דאז, חיים רמון, לבטל חלקית את צו ההפקעה. לפני כשנתיים נערך דיון בבית-המשפט העליון, במהלכו טענו בעלי הקרקע המקוריים כי חלה התיישנות על הוראת ההפקעה, שלא בוצעה במשך שנים. בית-המשפט החליט שלא להשיב את הקרקע לבעליה, אך המליץ להותיר את הקרקע כשטח ירוק, כפי שצוין בצווי ההפקעה ובתוכנית המתאר של האזור, ולאפשר לבעליה לעבד אותה ולהכנס לשטחה בעונת מסיק הזיתים.

מספר עובדות: האוכלוסייה הערבית, שהם 18% מכלל אזרחי המדינה, מחזיקים רק ב-3% עד 3.5% מסך קרקעות המדינה. רק כ-2% נועדו למגורים, ו-1% מהקרקע נשאר להם לחקלאות. השטח לאזרח יהודי גדול פי שמונה מזה המוקצה לאזרח ערבי. בגליל, ש-72% מאוכלוסייתו היא ערבית, עומד לרשותה רק 16% מכלל האדמות באזור זה. מאז 1948 ועד היום הוקמו כ-700 יישובים יהודיים, ולא נוסד ולו יישוב ערבי אחד בתחומי המדינה. התוצאה היא, שהיום 1,413,300 בני אדם מתגוררים בדיוק על אותן הקרקעות כשהם מנו 160,000 נפש (בשנת 1948), ללא אפשרות של התפתחות של ממש.

עיריית נצרת-עילית מסתמכת על הצעדים שנקטה הממשלה בשנת 1976 כאשר היא החלה במבצע הפקעת אדמות ערביות שכללו עשרות אלפי דונמים בגליל. מבצע ההפקעה באיזור כלל דאז אלפי דונמים השייכים ליישובים הערביים עין מאהל, אל-משהד, כפר-כנא, רינה ונצרת שבגליל. האדמות הופקעו על-פי החלטת שר האוצר הישראלי, שהסתמך על חוקי שעת חירום אשר מעניקים את הסמכות לשר להפקיע קרקעות לטובת הכלל. ביחס להתנהגותה של המדינה כלפי האזרחים הערבים, ח'אלד מעיר: "אנחנו משוכנעים באופן מוחלט כי ישראל קמה על אדמות העם שלנו שגורש מאדמותיו וזו כבר עובדה מוגמרת. למה אני כאזרח צריך להגיע למצב שבו אני מרגיש את עצמי אזרח לתקופה קצרה בלבד? אף ערבי שחי בתוך מדינת ישראל לא יודע מה מחכה לו בעתיד".   

"מבצע" ייהוד הגליל

הפקעה אדמות אלו היו במקביל לכתיבתו של "מסמך קניג" שהכין ישראל קניג, שהיה במשך עשרים ושש שנה הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, והוצא לאור בעיתון "על המשמר" בשנת 1976. המסמך כלל בתוכו תוכנית של נישול והפקעת אדמות ערביות ושינוי המאזן הדמוגרפי בגליל במטרה לייהד האזור. זאת, בנוסף להתייחסותו לתחומים אחרים כמו עידוד הגירת הערבים לחו"ל והגדלת המכשולים בפני ערבים לקבלה לאוניברסטאות, ובניית מפלגה ערבית שתהיה הזרוע של הממשלה לאותה אוכלוסיה. ראוי לציין שלפני מספר שנים אמר קניג לעיתונאי "הארץ" שידיד שלו, "נוצרי עשיר מנצרת", עדיין מודה לו על כך שלפני שנים שכנע אותו להגר לקנדה. הנימוק של קניג היה: "לילדים שלך לא יהיה פה טוב אף פעם" .

הצעת התוכנית "לפיתוח הגליל" שפורסמה בירחון משרד החקלאות (אוקטובר, 1975): יש לשנות את המצב הקיים בתחום היחס הדמוגרפי בין האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית, על-ידי ביצוע תכנית ארוכת-טווח..."

בעידודו של אותו מסמך החליטה ממשלת ישראל, בתחילת 1976, על "מבצע" חדש של גזילת קרקעות מהאזרחים הערבים בקנה מידה גדול מאוד, במיוחד בגליל, כצעד רב-ממדים בתהליך ''ייהוד הגליל". תוכנית ההפקעה בגליל כללה 20,000 דונם, והזעם בקרב האוכלוסיה הערבית היה עצום. לפני תוכנית ההפקעה, הרבה אזרחים ערבים השלו את עצמם, כי לאחר שממשלות ישראל כבר הפקיעו את רוב האדמות של האוכלוסיה הערבית בישראל מאז שנת 1948 ועד סוף שנות השישים, לא תונחת מהלומה כה כבדה נוספת. אך הצעת התוכנית "לפיתוח הגליל" שפורסמה בירחון משרד החקלאות (אוקטובר, 1975) לא הסתירה כלל את המטרה הלאומית של תוכנית "פיתוח הגליל" בה נאמר מפורשות: "בעיה מיוחדת של הגליל הינה מיעוט האוכלוסיה היהודית לעומת הלא-יהודית. בשנת 1973 היו בגליל 147,000 לא יהודים ו- 62,000 יהודים... יש לשנות את המצב הקיים בתחום היחס הדמוגרפי בין האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית, על-ידי ביצוע תכנית ארוכת-טווח...".

ובשנת 1976 זה קרה. באותה שנה הופקעו 21 אלף דונם מהאדמות השייכות לאוכלוסיה הערבית לטובת מדינת ישראל.

הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות קיבל החלטה לארגן שביתה כללית בתאריך 30.3.1976, ולקיים הפגנות כצעד תגובה מחאתי על גזילת הקרקעות. ההפגנות שנערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא היו שקטות בתחילה אך נהפכו אלימות במהירות עקב ירי אש חיה מהשוטרים. כאשר משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות, היא פנתה לעזרת הצבא, שהרג ארבעה מהמפגינים ועוד שניים נהרגו על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. אירועים אלה כונו "יום האדמה", ומאז האוכלוסיה הערבית מציינת את יום האדמה בשביתה ובהפגנות ותהלוכות בתאריך ה-30 למרץ כל שנה להנצחת זכר אותם אירועים.

אדמות הכפר אל-משהד, בתמונה מרחוק בנייני שכונת הר-יונה.

ואכן, הפקעת החלק הגדול של האדמות הערביות מסביב לנצרת-עילית יצאה לפועל בפרקי זמן שונים, וכיום הן מהוות חלק מן העיר נצרת-עילית היהודית. העילה לצווי ההפקעה, כפי שנאמר לאזרחים הערבים, הייתה מסיבות ביטחוניות. ובנושא זה ח'אלד מעיר: "לפי הטענות של המינהל ההפקעה שהתרחשה בשנת 1976 הייתה בגלל סיבות בטחוניות. וזה נכון שבאותם שנים הוקם בסיס צה"ל באיזור, אך ככל הנראה זה היה רק משחק תעמולתי כדי לאמת את הסיבות הבטחוניות של ההפקעה, כי לא עברה שנה וצה"ל פינה את אותו בסיס".

על אף שעברו 30 שנים על החלטת ההפקעה שיצאה בשנת 1976, חלק מהאדמות לא הופקעו בפועל ובעלי הקרקעות המשיכו להחזיק ולהשתמש בהן, כי נצרת-עילית בזמנו לא הייתה צריכה אדמות מלאי אלה, דבר שמוכיח את היעדרות החשיבות בהפקעת קרקעות אלה. אך כיום, הרשויות הישראליות מנסות ליישם החלטה זו במטרה להמשיך בהרחבת שכונות ההתיישבות, בעיקר בשכונת הר יונה בנצרת-עילית, על חשבון אדמותיו של הכפר אל-משהד, תוך התעלמות מהעובדה שהדבר בא על חשבון מלאי הקרקעות השייכות לאוכלוסייה הערבית באזור. קרקעות אלה הן בבעלות פרטית של האזרחים הערבים, אשר נגזלו מבעליהן החוקיים לטובת בניית שכונות חדשות לאיכלוס העולים החדשים, שעלו ברובם מברית המועצות לשעבר. ח'אלד מעיר בצער ויגון: "למה אסור לתושב אל-משהד לעמוד באדמתו, לעבד אותה ולטפל בעצים שבה, ולמישהו שהגיע מרוסיה נהנה הוא וכלבו בריצת בוקר באדמותינו?". 

יהודי או לא יהודי? זאת השאלה

כשנשאל דוד בן גוריון לגבי הפליטים הפלסטינים והחזרתם לארץ מולדתם פלסטין, הוא ענה: "הארץ הזו שייכת לשניים; לערבים היושבים בה וליהודים בכל העולם" . כראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל וכהוגה מרכזי באידיאולוגיה הציונית במדינת ישראל, משפט זה מאוד אקטואלי עד לימינו אלה. הרי המדיניות הפוליטית והחברתית של כל הממשלות במדינת ישראל לאורך הששים השנות האחרונות קבעה, מצד אחד, שהפלסטינים שנשארו באדמותיהם במלחמת 1948 יהפכו לאזרחים ישראלים ויקבלו את תעודת הזהות הישראלית, תוך הדגשה על כך שאף פליט לא יכול לחזור אל אדמתו שנגזלה ממנו באותה שנה. ומצד שני, מדינת ישראל תקבל בזרועות פתוחות כל יהודי בעולם לחיקה ותדאג לעזור לו בצורה אישית ועקבית בשנות עלייתו הראשונות.

בנוסף לכך שהעולים מקבלים מענקים מהמדינה להקלה על קליטתם בשנים הראשונות לעלייתם לארץ "ציון", כמו סל קליטה, מענק מכס, והעובדה שהסוכנות היהודית אחראית על סידורי העלייה ומשתתפת במימון הוצאות הטיסה לישראל, הסיוע בדיור הוא המרכזי ביניהם והוא מיושם בפועל בעזרה בדיור הציבורי ובמשכנתאות והלוואות וסיוע בשכר דירה. ובמקביל לכל גל עלייה של יהודים מהעולם לישראל, נבנו שכונות ויישובים חדשים בכדי לאכלס אותם בכל אזורי הארץ – במרכז, בנגב ובגליל, שכונות ויישובים שנבנו על אדמות שבעבר היו בבעלות ערבית.

שיא בנייתן של השכונות החדשות בתוך הערים היה בתחילת שנות התשעים, אז הגיע המספר הגדול ביותר של עולים לישראל בארבעים השנים האחרונות (636,805 עולים חדשים שהיוו 53% מסך כל העולים שהגיעו בין השנים 1989-2005) .

שכונת הר-יונה שבנצרת-עילית היא אחת מאותן שכונות אשר נבנו במיוחד כדי לאכלס את העולים החדשים שהגיעו לישראל. היא החלה להיבנות בתחילת שנות התשעים, וכיום מספר התושבים בה מגיע עד לכדי 10,000 איש, המורכבים מותיקים, עולים חדשים (כ-70%) ומעט ערבים. השכונה ממקומת על רכס הר יונה שנמצא בין הישובים הערביים עין מאהיל, ריינה, אל-משהד וכפר כנא, אותם יישובים שמבצע הפקעת הקרקעות בשנת 1976 התייחס אליהם.

ליד אותה שכונה ממוקם הכפר הערבי אל-משהד, הכולל 6,900 תושבים, ורובם בעלי מעמד סוציו-אוקונומי נמוך (השכר הממוצע של השכירים בשנת 2005 בכפר היה 3,563 ש"ח כאשר הממוצע הארצי היה 7,324 ש"ח). עקב המציאות העגומה שהפילה עליו המדינה, כפר אל-משהד נהייה במצור ומכותר מכל הכיוונים, ללא אפשרות כלשהי של התפתחות הנראית באופק. מהצד הדרומי כביש 79 (כביש נצרת-עילית חיפה), מהצד המערבי מושב ציפורית (שנבנה על אדמות הכפרים "ג'בל אל ח'רוב" ו-"ספורייה", שנחרבו בנכבה בשנת 1948, ואשר קם גם על חלק מאדמות כפר אל-משהד), ואזור התעשייה ציפורית, שכפר אל-משהד עומד באמצע בינו לבין נצרת-עילית (מרחקו מנצרת-עילית הוא כמעט 7 ק"מ), אך עם זאת הוא נחשב כחלק מתחום השיפוט של נצרת-עילית. מהצד הצפוני גובל את הכפר העיר הערבית כפר-כנא, ומהצד המזרחי לכפר נמצאת שכונת הר-יונה, הנמצאת בתחום שיפוטה של נצרת-עילית.

מסך 11,067 דונמים שהיו שייכים לכפר אל-משהד לפני צווי ההפקעה, כיום שטח השיפוט שלו מגיע עד לכדי 7,300 דונמים, כאשר רק 830 דונמים מהם מיועדים לבנייה. ח'אלד עומד באדמתו ומצביע על הכפר ואומר: "בכפר קיימת בעיית מגורים קשה מאוד, והרבה אנשים עוזבים את הכפר מעצם כך שגזלו מהם את האדמות או לא נותנים להם אישורים המתאימים לבנייה. אפילו חלק מבעלי האדמה כאן (ממשפחת שחאדה) גרים בכפר [הסמוך] ריינה בגלל שלא נותנים להם את האישורים הרלוונטיים כדי לבנות באדמותיהם".

מחמוד שחאדה אומר: "30 שנה אני מגדל את עצי הזית, בכדי לפרנס את משפחתי, והמשטרה בשעתיים הורסת את כל מה שאני אי פעם עבדתי בשבילו".

אבי המשפחה, מחמוד שחאדה, אומר בתמימות לב: "גם לאחר ששמענו על הפקעת האדמות בשנות השבעים, זה לא השפיע על עבודתינו בכלל באדמות. אנחנו המשכנו לעבד, לחרוש, ולנטוע את האדמה כל הזמן, עד אשר הגיעו דחפורי המשטרה והמינהל בחודש מרס". מחמוד בן ה-85 הוא המבוגר ביותר בין בעלי האדמות שגם הוא נעצר במתקפה הראשונה של המינהל, ובנושא זה הוא אומר: "אין להם בושה.. הם עצרו אותי ואת בניי רק בגלל שרצינו להיכנס לאדמותינו, ולמנוע מהם להחריב את עצי הזית. איך הם יכלו לעצור אותי כאשר אני בגיל של הסבים שלהם?!".

רמזי שחאדה, שגם הוא אחד מבעלי האדמות, משווה בינו לבין העולים החדשים המתגוררים בשכונת הר-יונה הסמוכה, ואומר: "אני מקווה שיש לנו חיים כמו בנצרת-עילית מבחינת השירותים שהם מקבלים, הכבישים, הניקיון, והפארקים לילדים שלהם. זה יהיה מצחיק להשוות אפילו בין אל-משהד לנצרת-עילית, ולדוגמא אם אני רוצה ללכת עם הילדים שלי לשחק אני הולך לפארקים בנצרת-עילית, כי באל-משהד אין לנו ולו דונם אחד שמיועד לפארק". הוא ממשיך: "אני מרגיש שאני חי במקום בדרום אפריקה ולידי עיר אירופאית או אמריקאית. ומה שיותר מעצבן זה שאנחנו 25 שנים מנסים לקבל אישורים כדי לבנות באדמה שהיא שלנו, בעוד שעולה חדש שמגיע מרוסיה או אירופה מקבל בית ומרחב שעות לאחר שהוא יורד מהמטוס".  

    
"מה שקרה ב-76 לא יחזור על עצמו"

עץ הזית הוא אחד העצים הנפוצים ביותר בפלסטין. עובדה זו היא תוצאה לכך שהעץ עצמו היה חלק מרכזי ביותר בפולקלור פלסטיני, וכמעט כל משפחה פלסטינית שבבעלותה חלקת אדמה, עדיפותה הראשונה בנטיעת האדמה היא בעצי הזית. העץ משקף אף את תרבותם של הפלסטינים וחלק מההיסטוריה שלהם של הקשר שלהם עם האדמה והטבע. עם הזמן אפילו הפך העץ לחלק מהכלכלה המקומית הלאומית, אם לא המרכזית, של הפלסטינים.

עצי הזית באדמות אל-משהד משרתים את בעלי האדמות, שהם שלוש משפחות שבסך הכל מונים 350 אנשים, ורובם ככולם הם איכרים (פלאחים) שחרישת האדמה היא עיסוקם ומקור פרנסתם העיקרי, אם לא היחידי. בשנה שעברה, הצליחה משפחת שחאדה לייצר קרוב ל-70 מיכל של שמן זית מחלקת אדמה של 8 דונמים שמהווים כשליש מהאדמות שבבעלות המשפחה שנעקרו בהן העצים.

מחמוד שחאדה אומר: "30 שנה אני מגדל את עצי הזית, בכדי לפרנס את משפחתי, והמשטרה בשעתיים הורסת את כל מה שאני אי פעם עבדתי בשבילו". ח'אלד, שנשוי לבתו של מחמוד, ממשיך: "אנחנו משפחת פלאחים שחיים מעבודתנו באדמה. מיכל כזה עלה השנה בסביבות 700 שקלים, ובחישוב פשוט נגרעה מאיתנו הכנסה של כמעט 49,000 שקל, שלא לדבר על השימוש האישי של כל שלושת המשפחות בשמן ובזיתים". ח'אלד מדגיש על כך שזהו מקור הפרנסה המרכזי של המשפחות, ואומר: "בחיים שלי לא שמעתי את אבא שלי או סבי מדבר על קניית שמן זית או זיתים מאחרים. אני אפילו פוחד שנגיע למצב בו אנחנו צריכים להשתמש בשמן זית שנקנה ויהיה לא שלנו".    

"אנחנו אזרחים שומרי חוק, שלא מעוניינים בכלום חוץ מלחיות כמו בני אדם באדמות שלנו. עם זאת המדינה מתייחסת אלינו כאזרחים סוג ב' או עבריינים" אומר ח'אלד, וממשיך: "זה מחזיר לכולנו מילים כמו טרנספר. הרי בכל יום אנחנו שומעים על הריסת בתי עלמין מוסלמיים או נוצריים בכפרים הפלסטינים של 48. מה שאנחנו מבקשים זה החירות והדימוקרטיה שכאזרח אני חייב לקבל. אם יש לאזרח בישראל זכויות אז שיינתנו גם לאוכלוסיה הערבית". הוא פותח את לבו ואומר בכנות, שכל ערבי בישראל מרגיש שהמדינה עושה את מה שהיא לא אומרת ואומרת את מה שהיא לא עושה: "היא כאילו לובשת שמלה לבנה אך בתוכה מסה שחורה של גזענות ואפליה".

המסר של רמזי: "צר לי לומר שאף מטר אחד לא ייקחו מאיתנו אלא אם נמות על אדמתינו".

רמזי, בנחישות ובכעס רב, דורש להעביר מסר דרך "האגודה הערבית לזכויות האדם" ואומר: "אני רוצה להעביר מסר בשם בעלי האדמות ומשפחת שחאדה ותושבי הכפר אל-משהד למצפון של האנשים בכל המקומות: הקרן הקיימת לישראל, עיריית נצרת-עילית, חברי כנסת וממשלה, והתושבים בישראל. אנחנו לא רוצים שמאורעות 76 יחזרו על עצמם, אך צר לי לומר שאף מטר אחד לא ייקחו מאיתנו אלא אם נמות על אדמתינו. אין לנו שנאה או גזענות לכל אדם אשר הוא, אך אנו מבקשים להסדיר את העניין בצדק, מאחר ואם לא יקרה הדבר, לא תהייה דרך חזרה. אין לנו מקום אחר לחיות בו או לבנות בו את בתינו. אנחנו משפחה שמתפרנסת מעבודה חקלאית ואין לנו חלקת אדמה אחרת לעבד ולעבוד בה. או שנמות או שנחייה בשלום עם הערים השכנות מבלי שאדמותנו ייפגעו". "אני חוזר: מה שקרה ב-76 לא יחזור על עצמו", הוא מדגיש.

סיפור זה מדגיש שוב את דריסת הרגל של ישראל על כל מה שהמקום והאזור הזה מסמל עבור התושבים המקומיים, הפלסטינים, האוכלוסייה הילידית של המקום. עקירת עצי הזית מכפר ערבי, והמטרות והמניעים העומדים מאחוריה, מהווה יציאה מהטבע; שינוי הנוף הטבעי, הכפרי, של האזור; ניסיון לשנות את המהות האוריינטליסטית והטבעית של המקום, לטובת בניית תאי מגורים בסגנון אירופאי; ניסיון לערבב מין בשאינו מינו. אולי העובדה שכדי ליצור סביבה אחרת, הרשויות הישראליות נאלצות לעקור את הסמל המרכזי של ארץ פלסטין, הסמל של השלום, מבהירה את המחיר הכבד שהתושבים המקומיים נאלצים לשלם לטובת הקמת מדינה יהודית בארץ "ציון".

12/2/2008

עמוס גבירץ 2/13/2008 5:15:00 PM מעוניין לכתוב על המקרה אני כותב פעם בשבוע על הפרות זכויות אדם. אני קורא לזה "אל תגידו לא ידענו". אלה דיווחים קצרים על הפרות זכויות אדם בעיקר בשטחים הכבושים אבל גם בתוך ישראל. אשמח לקשר איתכם כדי לכתוב על המקרה של אדמות אל-משהד. בתודה ושלום עמוס גבירץ

גיורא טלטש 2/17/2008 2:00:06 PM בכתבה נאמר שפעולת משטרה, משרד הפנים ועירית נצרת עילית מנוגדת להמלצת בג"ץ לגבי שטח זה והעצים שבו. אם הכתבה מדייקת, אפיק הפעולה במקרה זה היה צריך להיות שוב משפטי.

המודיע 8/12/2008 1:16:26 PM זה לא מדוייק ממש חראם עליכום , לפעמים הקוראים שוכחיםשלא כל האדמות שכאילו הוחרמו שייכות לערבים אלו אדמות שנמכרו חזרה רק שבני הזקנים שמכרו את האדמות עדיין משוכנעים שהאדמות עדיין שייכות להן , וזה שקר, חוץ מזה לא מעט אדמות אחרות ניתנו עבור אדמות שנלקחו על ידי המדינה